איך KV2 פתרו את בעיית הדיגיטל: PDM ברזולוציה גבוהה במיוחד. על שמיעה, סאונד, ומה שמסביבם - פרק טז

אז בפרק הקודם עזבנו את הסיפור בנקודה לא נוחה. ראינו שכל צורה של המרה דיגיטלית מסורתית - בין אם פורמט PCM או פורמט PDM - פוגעת באות: מידע חסר, עיוות פילטרים, ג'יטר, וכל הבעיות שנערמות עם כל שכבת עיבוד דיגיטלי (DSP) נוספת. והמסקנה הייתה די חד משמעית: אם אתה יכול להימנע מהמרה דיגיטלית מסורתית, כדאי מאוד שתעשה את זה.

אז מה עושים עם זה? הנה איפה KV2 עושים משהו שונה מרוב היצרנים, ושווה להבין למה, כי זו לא סתם בחירה טכנית - זו כל הגישה.

רוב היצרנים ניגשים לבעיה מהכיוון ההפוך. הם בונים מערכת, מגלים שיש לה חולשות, ואז נותנים לך ארגז כלים דיגיטלי ענק כדי לתקן אותן - אקוולייזרים, פילטרים, מעבדי דינמיקה, דיליי. הבעיה, כמו שראינו, היא שכל אחד מהתיקונים האלה עובר דרך אותה שרשרת המרה שהורסת את האות מלכתחילה. אתה מתקן בעיה אחת ומייצר שלוש חדשות.

הגישה של KV2 הפוכה לגמרי: אל תיצור את הבעיה מלכתחילה. אם כל רכיב במערכת נבנה כמו שצריך - אם הדרייברים, המגברים, והמארזים לא מייצרים עיוות שצריך לתקן - אז פשוט אין צורך בכל ארגז הכלים הדיגיטלי הזה. וברגע שאין צורך לתקן, רוב מסלול האות יכול להישאר אנלוגי לחלוטין. זה לא שהם "נגד" דיגיטל. זה שהם לא צריכים אותו כדי לכסות על חולשות, כי אין חולשות לכסות עליהן.

יש בכל זאת מקום אחד שבו אודיו דיגיטלי הוא הכלי הנכון לעבודה: דיליי.

וזה הגיוני, אם חושבים על זה. דיליי לא משנה את התוכן של הצליל - הוא רק מזיז אותו בזמן. הוא לא מוסיף תדרים, לא חותך תדרים, לא "מתקן" כלום. הוא פשוט אומר לאות "חכה רגע לפני שאתה יוצא".

אבל רגע - אם אנלוגי כזה טוב, למה בכלל צריך דיגיטל בשביל דיליי? למה לא פשוט לעכב את האות האנלוגי?

הנה העניין: אות אנלוגי הוא זרם חשמלי רציף. הוא נע במהירות האור. אין שום דרך פשוטה "להחזיק" אותו ולשחרר אותו כמה מילי-שניות אחר כך - הוא כבר עבר. בעבר ניסו לעשות דיליי אנלוגי עם קווי השהייה פיזיים או עם מעגלים מסוג "bucket brigade", אבל אלה הוסיפו רעש ועיוות משמעותיים, ולא נתנו שליטה מדויקת על זמן ההשהייה. אין דרך אנלוגית מעשית לעכב אות בצורה נקייה ומדויקת.

דיגיטל, לעומת זאת, עושה את זה בקלות. ברגע שהאות הוא רצף של מספרים בזיכרון, "לעכב" אותו זה פשוט לקרוא את המספרים קצת יותר מאוחר. אתה שולט בזמן ההשהייה עד לרמת הדגימה הבודדת. אז דווקא כאן, במשימה הספציפית הזאת, דיגיטל הוא לא פשרה - הוא פשוט הכלי הנכון לעבודה. וזה סוג העבודה שדיגיטל עושה נקי, בלי לפגוע בתוכן המוזיקלי - כל עוד ההמרה עצמה נעשית ברזולוציה גבוהה מספיק, וזה בדיוק העניין שנגיע אליו עוד רגע.

משתמשים בדיליי דיגיטלי בשני מקומות. הראשון, בתוך מארז בודד, כדי ליישר זמן בין הדרייברים השונים - המיד והטוויטר, שיושבים במרחקים פיזיים שונים מהאוזן שלך - כך שהכל מגיע בפאזה מדויקת, ביחד. השני, כדי ליישר זמן בין מארזים נפרדים שממוקמים במרחק אחד מהשני, למשל בין הסאבים לטופים, או בין מגדל דיליי למערכת הראשית. את זה KV2 עושים ביחידה ייעודית שנקראת SDD3.

עד כאן, טוב ויפה. אבל מה קורה כשאתה כן חייב להמיר את האות עצמו לדיגיטל, ולא רק לעכב אותו? כאן מגיע החלק שבגללו כתבנו את כל הסדרה הזאת.

זוכרים שפורמט PDM רגיל - זה של סוני, ה-Direct Stream Digital שבתקליטורי SACD - עובד בקצב דגימה של כ-2.8 מיליון דגימות בשנייה, ושבמבחני האזנה הוא נשמע בערך כמו פורמט PCM בקצב של מאה תשעים ושתיים אלף דגימות בשנייה? זה היה טוב. אבל לא מספיק טוב. התיזמון והאמפליטודה של צלילים חולפים מהירים מאוד - הרגעים החדים, הקצרים, שבהם קורה כל העניין - עדיין לא נלכדו בצורה מושלמת.

אז KV2 עלו בערך פי שמונה מעל SACD. פורמט ה-PDM שלהם עובד בקצב דגימה של מעל עשרים מיליון דגימות בשנייה - עשרים ושתיים מיליון ליתר דיוק - שזה פי שבע יותר מדויק מפורמט PCM בקצב של מאה תשעים ושתיים אלף. ובנקודה הזו, במבחני האזנה, אי אפשר יותר להבחין בין האות המקורי לבין השחזור הדיגיטלי.

ובשלב היציאה, בהמרה חזרה מדיגיטל לאנלוגי, הם עולים אפילו יותר גבוה - ארבעים מיליון דגימות בשנייה - כדי לוודא שגם ההמרה וגם השידור נעשים בלי שום תוצאת לוואי נשמעת.

ולמה כל המספרים המטורפים האלה בכלל משנים? הנה החלק היפה.

תחשבו על אות מורכב - הרבה נגנים וזמרים שמנגנים בו זמנית, כל אחד בעוצמה אחרת. בפורמט דיגיטלי מסורתי, האלקטרוניקה של ההמרה פשוט לא מספיק מהירה כדי לתפוס את כל זה. התוצאה: האותות הדיגיטליים המסורתיים אף פעם לא מגיעים בכלל לרמה של האות המקורי - האלמנטים החזקים נהיים בוציים, והשקטים נבלעים ונעלמים. ה-PDM ברזולוציה גבוהה של KV2 שומר על כל הפרטים, בכל עוצמה, בו זמנית. הקיק החזק נשאר חד ומוגדר, והפרט הכי עדין שמתחתיו לא הולך לאיבוד.

וזה, בסופו של דבר, כל הרעיון. לא "דיגיטל טוב" ולא "אנלוגי טוב" - אלא הכלי הנכון לכל עבודה, ורק כשצריך אותו. אנלוגי לכל מה שאפשר, דיליי דיגיטלי במקום שהוא לא פוגע, ופורמט PDM ברזולוציה גבוהה במיוחד רק כשאין ברירה אלא להמיר. אין חוליה חלשה בשרשרת, כי כל חוליה נבחרה בדיוק לעבודה שהיא עושה.

וזה מחזיר אותנו לאותו עיקרון שבו התחלנו את הסדרה: סאונד טוב הוא לא משהו שמתקנים בסוף. הוא משהו שלא הורסים מלכתחילה.

זהו להיום. בפעם הבאה נגיע סוף סוף לקופסאות האלו שאנחנו רוקדים מולם ברחבה. הרמקולים.

ועד אז - Rock On.